החלטה בתיק ה"ת 29386-05-11

מונחת לפני בקשת המבקש 1 למסור לידיו רכב מסוג ב.מ.וו. (להלן - הרכב) שנתפס אצל אחר, רוקח בנואה (להלן "בנו של הנאשם"), כנגד אביו, רוקח גבריאל (להלן "הנאשם") הוגש כתב אישום בגין עבירות של סחר בסם. הדיון בבקשה להפשרת חשבון הבנק של המבקשת 2 שהוקפא במסגרת מעצרו של הנאשם התייתר היות שזו אושרה על ידי המשיבה והדיון התנהל אפוא בבקשתו של המבקש 1 בלבד.

הבקשה הוגשה כ"בקשה דחופה להחזרת תפוס" ואף שבשל כך חלים עליה הוראות החוק והפסיקה הקשורים לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט - 1969 (להלן הפסד"פ), הדיון בה קשור קשר הדוק לסעיפי החילוט בפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג - 1973 (להלן "פקודת הסמים"), ובמיוחד לרציונאלים ולתכליות הנובעים מהם.

לטענת המבקש הרכב נקנה על ידו בתום לב מבנו של הנאשם, והיות שטרם שולמה מלוא התמורה עדיין לא עבר הרכב לחזקתו, אך ניתנו שיקים לפירעון, המבקש טוען לבעלות ברכב ועותר למוסרו לידיו.  עוד טען המבקש כי גם אם מתקיימת החלופה האחרונה בסעיף 32(א) לפסד"פ לפיה: " החפץ שימש כאמצעי לביצוע עבירה", הרי שהמשך תפיסת הרכב היא פעולה לא מידתית הפוגעת במבקש, הבעלים לכאורה במידה העולה על הנדרש וזאת עקב הפער הניכר בין שווי  עסקאות הסמים שאפשר ובוצעו (ארבע במספר) כאשר הנאשם מבצען תוך הסתייעות ברכב, ושווין אלפי שקלים בודדים, לבין שווי הרכב, מאות אלפי שקלים.

לתמיכה בטענתו הגיש המבקש אסופת פסיקה שעולה ממנה לרוב כי " שומה על בית המשפט לבחור באמצעי שלצד הגשמתו את התכלית שלשמו ננקט, פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש מינימאלית והוא מאזן ככל שניתן בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לאינטרס הפרט בקניינו" (ר' לדוגמה בש"פ 6529/10, מגידיש נ' מדינת ישראל 21.9.10). 

מנגד הודיעה המשיבה כי במסגרת כתב האישום שהוגש נגד הנאשם היא מבקשת להכריז עליו  "סוחר סמים", המשיבה הודיעה כי היא מתעתדת לבקש חילוטו של הרכב לאחר הרשעת הנאשם מכוח סעיפי החילוט בפקודת הסמים. משום כך היא מבקשת להותיר את הרכב בחזקתה עד לאחר סיום המשפט והכרעה בעניין החילוט.

לטענת המשיבה עסקת מכירת הרכב בוצעה בחוסר תום לב, מתוך כוונה "להבריח" את הרכב מידי החוק, ולביסוס טענתה מנתה מספר תבחינים. בנוסף, טענה המשיבה כי למבקש אין זכות קניינית ברכב, ואם נתונה בידו זכות אחרת כלל - מדובר בזכות אובליגטורית בלבד, הן משום שכאמור טרם הושלמה עסקת המכירה, והן משום שההסכם שנכרת בין הצדדים נחתם בין בנו של הנאשם לבין המבקש, בעוד שבעל הזכות הקניינית ברכב - הנאשם עצמו - כלל לא היה צד להסכם שנחתם. בנסיבות אלה לטענתה - זכותה של המדינה גוברת.

(יצוין כי הבעלות ברכב, פורמאלית, עדיין רשומה על שם חברה אשר מכרה לנאשם את הרכב, אך מסיבות שונות, שאין לצדדים טענה לגביהן, לא הועברו הרישומים על שם הנאשם, ומכל מקום מסכימים הצדדים כי לנאשם עצמו הייתה זכות קניינית ברכב והיעדר רישומו כבעלים אינו מהווה אינדיקציה כלשהי לעניין המחלוקת שלפני).

בדיון מיום 5.6.11, הנאשם לא זומן בידי מי מהצדדים ולצורך החלטה זו, הדנה בזכויותיו של המבקש ברכב כצד ג' מול זכות המשיבה להמשיך ולהחזיק ברכב, אני יוצא מתוך הנחה שהנאשם סומך ידיו על טיעוני ב"כ המבקש. דברים אלה נאמרים בעיקר על רקע העובדה שאין מדובר בהכרעה סופית בעניינו של הרכב אלא בהמשך החזקתו בידי המדינה מכוח הפסד"פ, ובמיוחד בהינתן כי הנאשם עצמו כלל לא הגיש בקשה להשבת הרכב לידיו ומראיות שהוצגו לפני אף התנער מבעלותו ברכב כליל, כאמור בדבריו לרס"ל יובל מגן ביום מעצרו ותפיסת הרכב " מכרתי אותה, אני כבר הרבה זמן לא נוסע עליה..." (דו"ח פעולה מיום 1.4.11).

משהגיש המבקש לבדו בקשה למסירת הרכב לידיו, בכשירותו כצד ג', וטענתו היחידה הינה שהוא "צד ג' תם לב" שאינו קשור לעבירות שאפשר ובוצעו, וכאשר מנגד לא הוגשה בקשה מצד הנאשם להחזרת הרכב לידיו, אני מוצא עצמי פטור מהצורך לדון בשאלות העולות לרוב בעניין של תפיסה לצורך חילוט בעתיד, הן אודות התשתית הראייתית לעבירות אותן ביצע הנאשם והן אודות הקשר שבין הרכב לאותן עבירות, המהווה בדרך כלל נקודת מוצא לבדיקת עצמת "פוטנציאל החילוט" כאחד התבחינים בקביעת האיזון בין זכותו של הבעלים לזכות המדינה להמשיך להחזיק בו לצורך חילוטו בסיום ההליך.   

אם יימצא בסופו של דיון כי המבקש רכש בתום לב קניין ברכב, וכי הוא אינו קשור ולא ידע על העבירות שבוצעו, תתקבל בקשת המבקש היות ש" ברי, כי סעד זמני כנגד רכוש אינו יכול להיות מופעל כלפי אדם שאינו נאשם, ואין לו זיקה להליך הפלילי..." (ר' בש"פ 3120/06, מ"י ישראל נגד פרץ, 9.8.06), כך גם באשר " דינו של החילוט כדין עונש... וככל הוראה עונשית יש להעניק לה פרשנות מצמצמת הואיל והיא נועדה לפגוע במעורבים במעשה עצמו ולא באלה שאין להם זיקה אליו..." (ע"פ 1982/93, פדי מ"ח (3), 238).

דיון והכרעה

ראשית, כאמור, לא נטען לפני על ידי המבקש כי קיימת בעייתיות כלשהי בראיות כנגד הנאשם ביחס לאפשרות שיורשע בעתיד בעבירות המיוחסות לו, מכוחן מתבקש החילוט. המבקש התמקד בעובדת היותו צד ג' תם לב הטוען לזכות ברכב, ובעובדה זו בלבד. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירות של סחר בסם אשר חלקן, לכאורה, בוצעו באמצעות הרכב. לפיכך יונח לצורך ההכרעה בבקשה שקיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע העבירות על ידי הנאשם והסתייעות ברכב לביצוע חלקן.

לעניין היעדר תום לב בעסקת הרכב טענה המשיבה מספר טענות:

• בהתחשב בערכו הרב של הרכב, כמעט 400,000 ש"ח, תמוה שהמבקש לא רשם משכון על הרכב ולא הבטיח כספו בשום אופן, אף ששילם חלק הארי של התשלום במזומן עם החתימה על ההסכם, זמן רב לפני קבלת הרכב.
• השיקים שמסר המבקש לנאשם נרשמו לפקודת עצמו (דהיינו - לפקודת המוסך שבבעלותו, ומדובר בשיקים של המוסך עצמו) ולא ברור כיצד היו הנאשם ובנו אמורים לפדות אותם.
• בנו של הנאשם מנהל את המוסך שבבעלות המבקש ומועסק על ידיו.
• המבקש לא בדק כלל את דבר בעלותו של הנאשם ברכב אלא הסתפק בכך שידע וראה כי הרכב נמצא ברשות בנו של הנאשם.
• לעומתה טען המבקש כי אין מחלוקת שהסכם הרכישה בוצע ביום 15.3.11, כשבועיים טרם מעצרו של הנאשם, הרכב נתפס אצל בנו של הנאשם אשר חזקה שלא ידע, כפי שהנאשם לא ידע, שהנאשם עתיד להיעצר שבועיים מאוחר יותר, ודי בנסיבה זו כדי לדחות טענת חוסר תום לב בהסכם מכירת הרכב.

לאופי הסתרת והברחת רכוש בידי עבריינים התייחס בית המשפט בעבר: